[אנו עומדים על מפתנה של תקופה חדשה בחיינו]

Identifier

kbj.doc.0098

Serial Number

98

Title

[אנו עומדים על מפתנה של תקופה חדשה בחיינו]

Date Created

August 11, 1945

Creator

[------]

Content

גרינגסהוף 11.8.45
אנו עומדים על מפתנה של תקופה חדשה בחיינו, ויהיה נחוץ להתבונן במה שמונח לפתחנו וגם מה שעומד לקראתנו. למה אנו שואפים? מה היא מטרתנו ומשימתנו? כבר בעת ההתבוננות והתעייה, מגיע רגע של הכרה, של קביעת מטרת החיים. כאשר לאחרונה אנשים שוחחו על כך בינם לבין עצמם היו אנשים שנפגעו ללא אשמתם מהשאלה. האם אתה באמת אידאליסט?
הבה ננסה לנתח את התשובה. הבה נחזיר את מחשבותינו ומבטינו אל העבר הקרוב ביותר.
חברים! הנה אנחנו שומעים את הצעקות בזמן הגירוש, הנה אנחנו שומעים את היריות, הנה אנחנו רואים בעת מצעדנו את קרובינו שוכבים בשלוליות של דם, הנה אנחנו רואים את עצמנו עם אימהותינו ואבותינו אחיותינו ואחינו וילדינו וקרובינו, עם החבילות על הכתפיים, כפופים ממשא כבד של כל כך הרבה שנים, צועדים, מושפלים ועצובים, צועדים הלאה אל מחוץ לבתינו, מחוץ לחיינו לאן? ... בתחילת מצעדנו נקרענו מהם, עזבנו מאחורינו את בתינו ודרכנו עליהם ומחקנו בעצמנו את עקבות חיינו, מחקנו מחיינו את מה שעבורו אבותינו הקריבו כל כך הרבה, וכל כך הרבה נלחמו. מחקנו את קיומנו. והם? ....הם צעדו לתוך קרונות, קרונות סגורים, הגלגלים הביאו אותם אל הלא נודע, אל הנצח.
ואנחנו ממשיכים בחיים, דורכים בעצמנו על עברנו, מחסלים ומחריבים את כל היקרים והקרובים לנו ביותר בפקודה. וגם שלא בפקודה, מתוך כפייה אבל גם מתוך רצון עצמי. אנחנו דורסים את כל החיים הגשמיים, ולא משאירים עקבות עבור העתיד שיוכל לזכור את קיומנו מאז, הכל תחת כפייה, אבל אנחנו גם מוותרים, וזה בלי כפייה, על הפוטנציאל הרוחני שלנו, בידינו עצמנו מוחקים את היקר לנו ביותר ואת גאוות חיינו של פעם. הטוהר היהודי. העליונות המוסרית. אנחנו ממשיכים ומאבדים יותר ויותר את אנושיותנו. אנחנו משפילים את עצמנו לדרגה של חיות. דבר לא עוצר אותנו, איננו חשים דבר, [עמוד 140] שולטים בנו האינסטינקטים הרגילים של בעלי חיים. לעבוד – לאכול – ליהנות – אנו נלחמים כדי לאחוז בחיינו הטיפשיים, ודורכים זה על רגליו של האחר. ובלבד שנשרוד עד סוף המלחמה. וכאן מתחילה הטרגדיה היהודית הגדולה ביותר. לבעלי חיים אין שום עכבות, הם מסתובבים פראיים, ומספקים את יצריהם. הנוער היהודי, תמיד מושפל ונרדף, שחווה כל כך מעט הנאה בחיים, מתעורר פתאום לחיים, ומתמודד עם עוולות העבר אבל באיזה אופן? כה עמוק אנו שקועים. מי את , נערה יהודייה, מי את, היכן עינייך החינניות של פעם, נחמדותך, גאוות אבותינו. נער יהודי היכן התנהגותך? היכן מצפונך?
חברים! אנו דורכים על גופות אבותינו ומשפחותינו, אנחנו מחריבים את חיינו ואת חייהם. בוער. הגופות מתחילים לבעור מחדש, מכעס ובושה, האש מתפשטת, מחממת, אופפת אותנו, ומעל לאש פניו המחייכים של היטלר. הוא ניצח אותנו. חברים! ואנחנו נכנעים במעשינו למה שהוא עשה בצדק, באמת זהו עם שאין לו זכות להתקיים. אנחנו באמת לא מסוגלים להיות אנשים בעלי כבוד עצמי. אנחנו מעמידים במבחן את המטרה של קורבנותינו ואת המשך קיומנו. העולם נדהם. זהו העם היהודי. אם כך האבדה איננה כה גדולה. אנחנו באמת לא מסוגלים להיות בני אדם בעלי ערך. אנחנו קובעים עכשיו את גורל העם היהודי. ובעניין זכרון הניספים שלנו, במעשינו נראה אם אנחנו מסוגלים להיות זיכרון לנופלינו, ואם יש לנו זכות להמשיך ולהתקיים כעם.
חברים! מוקדם מדי לעשות את חשבון הנפש היהודי שלנו, החשבון שלנו עם העולם ועם עצמנו לא התחיל עם פרוץ המלחמה ואינו מסתיים עם סיומה. . בשבילנו הניצחון איננו שמחה. היטלר המת או המובס הוא עדיין המנצח שלנו. מלהבות הגיהינום או צללי מקום מחבואו, הוא משמיע באוזנינו את צחוקו השטני על חורבננו. כל זמן שהצחוק הזה עדיין מצטלצל באוזנינו, כל זמן שהוא לא נאלם דרך בשורה של נחמה אמיתית, לא הסתיימו [עמוד 141] עבור שארית ישראל הימים הקשים של האבל על דם החפים מפשע שנשפך מהמיליונים שלו, מחורבנו ומגלותו.
והנה הגיעה קבוצה קטנה של אנשים שיצאו ממחנה בוכנוולד, אנשים שלא איבדו את כבודם, אנשים שבתנאי החיים הקשים הראו שגם במחנה הם נשארו בני אדם. אנשים שלא חלמו על מדים של שוטרים או על כוח אחר, ולא דרכו על האחרים, כדי אולי להציל את חייהם, להיפך, הם הראו באיזה רמה אדם צריך להיות במחנה, להילחם ולהתקיים כאדם. וכשהאנשים האלה השתחררו הם ראו שהזמן הגיע, והחיים שלנו, העבר שלנו הוא משהו שצריך לשנות, ולתת משמעות נכונה לנופלים שלנו. וכך נולדה המחשבה על קיבוץ "בוכנוולד", להמיר את האנושיות הקודמת שלנו בחברות ובחיים משותפים ובהתמסרות. האגואיזם חייב להיעלם, המחשבה על היחיד. האחדות חייבת לשלוט, אז יש לנו הזכות להתקיים. עדיין לא הייתה לנו המטרה הסופית שלנו, זה עדיין לא היה בשל להחלטה הסופית, דווקא ורק ארץ ישראל. רצינו במחשבתנו לגור במקום כל כך נפלא. רצינו ממעט האנשים להפוך לחברים, להראות שהם לא רק אחים לצרה, ושלא עוזרים זה לזה רק בעבודה בחיים תחת כפייה, אלא זאת היא מטרתנו כאנשים חופשיים. ואז הגיע השלישי – האידאל – אנו רוצים רק ארץ ישראל ורק קיבוץ בוכנוולד, להראות פנימה והחוצה שדווקא אנחנו מצאנו את הנוסחה המשותפת לחיים, שאנחנו במדרגה גבוהה יותר ואנחנו החלוצים של המחשבה החדשה.
אבל לצערנו עלינו לציין שלא כולם בחברה שלנו הולכים כל כך רחוק. לצערנו יש עדיין בינינו כאלה, וזה איננו מספר קטן, שעל אנושיותם עדיין יש הרבה מה להגיד. הם חיים עדיין במנטליות של מחנה, ועדיין מתפתים לנהוג בדרך של סיפוק מטריאלי. לא ערים לסביבה, שוכחים את עצמם לחלוטין ומתכחשים למשמעות חייהם בהווה. אנו מזכירים להם ודורשים מהם השקפת עולם. [עמוד 142] מה שעומד כרגע על המוקד אלה הם חיינו, ואותם חיים שאיננו שוכחים. להיות אנשים ראויים לשאת את שמם. זה מזכיר לי את דבריו של דוד פרישמן: "דע כי לפעמים לא התוכן הוא העיקר, בלתי אם הצורה, לא הנאמר לכשעצמו ובלבד שיהא כשורה, לא מה שתאמר אלא איך שתאמר הדברים" . תדע שפעמים רבות הדבר החשוב הוא לא התוכן, אלא דווקא הצורה, לא מה שנאמר אלא באיזה סדר זה נאמר, לא מה שאתה אומר, אלא איך אתה אומר. יש בינינו אלה שבמעשיהם ובמילותיהם רוצים לחתור תחת היסודות שלנו. אני נזכר בתשובה שלאחד העם למכתב אחד של דוד פרישמן, שבו הוא מבטא את החרטה שלו. הסכנה אורבת לנו לא מהאפיקורסים, הוא כותב, הם לא מזיקים לנו, הסכנה מאיימת מהצד של בעלי תשובה, הם רוצים לצאת ידי חובה רק בכך שמכריזים על חרטה. חברים! עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים. כמה זמן אתם קופצים על שני מזבחות, עליכם פעם אחת לתמיד להחליט "אם לה' או לבעל" כפי שאמר נביאנו או שתהיו אנשים שיכולים לשלוט ולנהל את משימותיהם, ואם לא הוציאו את עצמכם מהקהילה שלנו, ומהמטרה שתיתן משמעות לעברנו העצוב דרך עתיד חדש.
אני רוצה להאמין שאתם תסירו מעצמכם את החלודה, שהצטברה עליכם. התפזרנו באופן זמני, אבל עליכם לדעת מתי אנשיכם ראויים, ואז תכירו בצורך המובן מאליו שאנו זקוקים לו, וכאשר אתם אנשים שלמים ובריאים השואלים את עצמם האם אני אידיאליסט? התשובה היא שורותינו פתוחות בפניכם, בואו איתנו, ובבטחה נצעד קדימה למטרתנו הנקראת "קיבוץ בוכנוולד"
יהודה לוקסנברג

Is Part Of

יומן קיבוץ בוכנוולד - חלק ראשון

Original Language

יידיש

Translator

רחל שליטא

Pages

139

140

141

142

Date

November 8, 1945